המודולאריות של הארכיטקטורה. כלומר, ניתן בקלות לעדכן שינויים שמתעוררים תוך כדי עבודה.
הודות ליחסי הגומלין ,ההורשה בין האובייקטים והכימוס, קל יחסית לפתור בעיות שמתגלות או לשנות את העיצוב. זאת מכיוון שצריך למצוא רק את האובייקט שמממש את אותו חלק בעייתי ולשנות רק את ההתנהגות הפנימית שלו. זה בניגוד לארכיטקטורה הפונקציונאלית, שם אם נשנה איזו שהיא פונקציה אז השינוי יכול להשפיע על מגוון רחב של Data שמשתמש בה.

שימוש חוזר יעיל וקל באובייקטים מאפליקציות שכבר נכתבו ונבדקו.
כתוצאה מכך, הזמן וההשקעה הדרושים לדיבוג תוכניות בארכיטקטורה מונחית עצמים, הוא נמוך יותר, מכיוון שאין צורך לדבג אובייקטים ומחלקות שכבר נבדקו בעבר. כך גם לגבי זמן פיתוח האפליקציות.

החשיבה הלוגית של האדם מותאמת לגישה מונחית העצמים, לכן האנליזה ועיצוב התוכנית נעשים בצורה טבעית יותר מאשר בארכיטקטורה הפונקציונאלית.

הטכנולוגיה עדיין בשלבי פיתוח, חסרים סטנדרטים משותפים. לכן ניידות מסביבה לסביבה לוקה בחסר.

מעבר מארכיטקטורה אחרת לארכיטקטורה מונחית עצמים דורשת חינוך ואימון מכיוון שמדובר בשינוי תפיסה מהותי. במקרים רבים המעבר לגישה מונחית עצמים תיתקל בהתנגדות מצד אנשים שעובדים בגישה המסורתית ומתקשים לוותר עליה. בנוסף, יש צורך לרכוש ציוד חומרה ותוכנה נוסף בעת המעבר.

ברוב המקרים, תוכנית הכתובה בטכנולוגיה מונחית עצמים דורשת יותר משאבי זיכרון (מכיוון שלדוגמא, ניצור אובייקט שלם על כל תכונותיו ופעולותיו גם אם בפועל התוכנית משתמשת רק במעט מהפונקציות שלו).

זמן ריצה, גם הוא, גדול יותר, ולכן לא נהוג להשתמש בארכיטקטורה מונחית עצמים באפליקציות של real-time.